• מאת motele

פרשת שופטים: מציאות ברוח התורה היא מיושנת ופרימיטיבית, נכון?

פרשת שֹׁפְטִים: מציאות ברוח התורה היא מיושנת ופרימיטיבית, נכון? / מוטי לקסמן, תשע"א.
במזרח התיכון נעים אַמּוֹת הַסִּפִּים , שליטים "נצחיים" נכנעים לכוחות חדשים שמתעוררים בהמון העם.
"מחאת האוהלים" בישראל מפיחה תקווה לסדר חברתי חדש.
בני אדם מניעים זאת.
אבל, קשה להניח שללא עזרת הפייסבוק והדואר האלקטרוני, המון כזה היה מתגייס.
הטכנולוגיה בשירות האדם ורווחתו.
אכן, אנו חיים בתרבות אנושית מאוד משוכללת שמרכיבים שונים בה מאוד מפותחים.
בזמן הזה, העשור הראשון במאה ה-21, גם בשנות המאה הקודמת, ניתן לשמוע לא מעט ביטויים של קידמה והתפתחות שמעמידים בצל את הימים שחלפו, ובוודאי את תקופת המקרא. לעתים אף ביטויים שמביעים זלזול באורח החיים של אי-פעם, לפני אלפי שנים, בהשוואה לתנאי החיים ולאפשרויותיהם בימינו.
האם יש הצדקה ליחס מתנשא זה?
האם הכל חדש הוא?

אכן, המדע והטכנולוגיה הם בדהירה קדימה, לירח כבר הגיעו וכעת מדברים על הקמת יישובים בחלל; הפריית מבחנה היא כבר דבר ישן, ומי יודע, מה (או מי) ילד יום?
אבל האם גם החברה האנושית היא מפותחת יותר?

האומנם יותר נעים לחיות כיום, במאה העשרים ואחת?

פרשת השבוע, פרשת שֹׁפְטִים, מזמנת לנו הזדמנות לבדוק היבטים חברתיים אחדים לאור השאלה הנ"ל.
הפעם נעסוק במנהיגות
משה מתואר כמנהיג גדול.
הוא לא היה מלך, לא תיפקד כמלך, ולא ביקש להיות מלך .
משה גדל במצרים בבית מלוכה, גם בשאר החברות במזרח הקדום המלוכה היתה תופעה נפוצה .
בתורה, לעומת-זאת, אין התלהבות ממנהיג בדמות של מלך, בחברה הישראלית. אבל, אלוהים ומשה מבינים שבלתי אפשרי לצאת נגד השפעת הסביבה שתעורר, בסופו של דבר, דרישה להמליך מלך: "וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי" .
מלך כן, אבל, המלך הישראלי, אסור שיהיה ככל המלכים.
ראשית, אלוהים צריך לבחור בו .
שנית, המינוי אינו סוף פסוק, קיימת גם התניה מרכזית נוספת להתנהלות המלך "לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל" .
המלך ישלוט, אבל הוא אינו צריך לראות עצמו כאדם עליון, מעל לאנשים עליהם הוא שולט.
צניעות היא מידה חשובה.
הנחייה חשובה לא רק למלך אלא לכל הנוטלים חלק בשלטון.
איך מגשימים זאת?
להגשמת צניעות המלך מוצעים שני כוונים:
א. "רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד" . כלומר, הוא לא צריך לדרוש הגזמה בתנאים: 'לשכה', 'נהגים', 'מזכירות', 'מכוניות', 'רכוש'. על המלך, על השליט להסתפק רק בנדרש לביצוע תפקידי המנהיגות .
ב. "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר, מִלִּפְנֵי, הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. "וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם" .
כלומר, המלך צריך לנהוג על-פי חוקה שמקורה אמונה, ערכים ומוסר .

האם תיאור נוהגי המלכים וחברי השלטון האחרים במקרא משקף תפיסה זו?

תוכחות הנביאים מתארות מצב אחר: "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" ; "שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט כִּי פַח הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל תָּבוֹר" .
מפרש רד"ק: "ואתם הייתם פח ומכשול לעם כי הם רואים שאתם עושים מעשים רעים ולומדים מכם והנה אתם להם בהפך מה שהיה ראוי להיות ואתם להם כמו הפח והרשת שלוכדים בהם החיות והעופות כן הם נלכדים במעשיכם הרעים שעושים בכם וזכר מצפה ותבור שהם הרים גבוהים בארץ ישראל והציידים פורשים עליהם" .
כלומר, מערכות השלטון, גם בימי המקרא, לא התנהלו לפי דרישות המוסר והערכים שבתורה.
אז.
והיום?
המנהיגים היום, האם הם נוהגים לפי הדרישות הערכיות שבתורה? האם המציאות בחברה שלנו (וגם בחברות אחרות בעולם) משקפת חברה כזו?
התשובה היא, ברור, שלילית.
אם-כך, מה לנו כי נלין, אולי טבעו של האדם, כפי שאלוהים קובע, לאחר המבול: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" .
ומכאן זה בלתי אפשרי לצפות, לקוות, לייחל למציאות המתוארת בדרישות התורה.

האם זו רק אוטופיה?
לא, יש לי הרגשה שהאנושות אכן הולכת קדימה.
אובמה נבחר בארצות הברית, הפלת קדאפי והרוח החיובית שבעקבותיה: "יש רגעים בהיסטוריה שאחווה בין בני אדם אינה נראית עוד רעיון מופשט. המהפכה בלוב עירערה כל משטר טוטליטרי וכל שליט מדכא. היא נתנה השראה לדבר העמוק ביותר בכל התקוממות: יכולתה של אומה לדמיין מציאות טובה יותר" .
גם בישראל:
א. היו ימים שהמנהיגות לא חיפשה מקום מגורים מפואר ומכונית נוצצת מן הדגם האחרון.
ב. מחאת האוהלים נושאת תקווה גם בדרך שהיא מתנהלת.
ג. וזה לא פחות חשוב.
יש אנשים רבים ברחוב, בשכונה, בקהילה שמיישמים דרישות התורה לחיים ערכיים-מוסריים.
יש לא מעט מתנדבים שעושים מלאכתם קודש.
<>
נכון, הכתוב בתורה, לא הוקלד במקשי מקלדת מחשב, ולא הופץ בפייסבוק, עדיין לא כל מה שכתוב בו הוא פרימיטיבי ומיושן.
להיפך, חשוב לא לשכוח את תפיסת התורה והנביאים לגבי דמות החברה הרצויה לבני אדם.
לא להרפות מאזכורה כמטרת שאיפה לחברה רצויה.
כי אם אין אידיאל, / אם אין מצב רצוי, / אז אין תקווה, / אין למה לשאוף.
ויש, יש ויש, / למה לייחל ולקוות, / וזה שלנו, בתורה שלנו.
היש עת טובה יותר להאמין בכך, מאשר פתיחתו של חודש אלול, השבוע?
כמו שדורשים הדרשנים: אלול = אני לדודי ודודי לי.
אני לדודי ודודי לי לשמחה, לתמיכה ולאהבה.
עוד לא אבדה תקוות אדם למציאות אנושית יותר.
<><><>
הבהרות ומראה מקום
"וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן" (ישעיהו ו, ד).
במובן הרחב של המושג תרבות אנושית.
משה מסרב בכלל להיות מנהיג: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, יא).
ורק לאחר שיח ושיג עם אלוהים הוא ניאות לקבל על עצמו את התפקיד.
אפשר להבין זאת גם מן המתואר במקרא.
דברים יז, יד.
דברים יז, טו; ואכן, בהמלכת שאול ודוד, מעורב האלוהים ישירות במינוים למלוכה.
דברים יז, כ.
דברים יז, טז–יז.
וודאי שמגורים במגדלי אקירוב או בקיסריה, אינם ברוח זו...
דברים יז, יח–יט.
כך שלא יצטרך לחשוש מתביעה משפטית על חוסר יושר...
ישעיהו א, כג.
הושע ה, א.
רד"ק להושע ה, א.
בראשית ח, כא.
הישאם מטר, "אפקט הדומינו", הארץ השבוע 26/08/2011, עמ' 1.