• מאת amnonkivity

אריק כרמון - ירושלים על ראש שמחתנו

ירושלים על ראש שמחתנו
ד"ר אריק כרמון על עתידה של העיר ירושלים
מאת קרין תמר שפרמן ודנה יוחנן

ד"ר אריק כרמון, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, תורם לקהילה בדרכים רבות ועיקר עיסוקו היום מתמקד בדרכים לשיקומה של ירושלים. כרמון מביע את חששו העמוק מעתיד העיר וסובר שמדינת ישראל החליטה לוותר, אולי אף בצורה לא מודעת, על עיר הבירה שלה. דאגותיו מתבססות על מציאות שבה שבעים מוסדות ממשלתיים, כולל מיניסטריונים, משרדים, ואף משרד ביקורת המדינה, עזבו את ירושלים – הממשלה יורדת לתל אביב. אפילו 'הפנטגון הישראלי' נמצא בתל אביב, 'אמרו לי מסיבות ביטחוניות, אבל אני לא קונה את זה', דברי כרמון. אין ספק שירושלים אינה משמשת היום מרכז פוליטי. זוהי עיר בירה שלא נמצאת בירושלים

השאלה המרכזית שד"ר כרמון שואל היא: איך משקמים את עיר הבירה שלנו? איך הופכים את ירושלים לבירה נוסח ברלין? את מאמציו הרבים בתחום הוא החל במאי 1999, שבוע ימים לאחר בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה. אז כרמון הציע לו להעלות את הנושא בעצרת הכללית של הארגונים היהודיים (General Assembly) שנערכה באותה העת באטלנטה. בהמשך פנה כרמון אל ראש הממשלה דאז אריאל שרון וכן לראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט, אך מאמציו לא נשאו פרי.

כרמון לא ויתר, ולפני כחמש שנים זימן את הקרנות שיושבות בירושלים, בהן קרן הנדיב, קרן קרב וקרן ירושלים, והן מימנו הוצאה לאור של 'חזון לירושלים: תכנית לשיקום ירושלים בירת ישראל' בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל. לפני חודשים אחדים, בעקבות החוברת, הוקם צוות היגוי שכרמון התבקש להובלות בבגרות, ובו חברים גם אפרים הלוי ודוד בלומברג. עיקר הפעילות מכוונת בשלב זה להשגת משאבים ולמיסוד המאמץ.

לטענת כרמון הנחת העבודה היא שאי-אפשר לשנות את פניה של ירושלים בן לילה, ומדובר במהלך שיארך 15–20 שנה. על כן יש לגייס את ממשלת ישראל, את העם היהודי ואת כל מי שירושלים חשובה לו בהיותה מרכז הרב-תרבותיות העולמית לצורך שיקומה. קשה מאוד לשכנע ממשלה להיכנס למהלך כזה, משום שלא רק שהיא נאלצת, אלא לא היא תקצור את הפֵרות – היא רק תתחיל במימוש החזון העתידי.

לסיכום כרמון אומר כי כדי להתמודד עם האתגרים הללו ראש ממשלת ישראל וממשלת ישראל הם שצריכים לעמוד בראש המאמץ. זהו נושא שהוא מעבר לכוחותיו של ראש העיר ירושלים, אשר ייבחר בקרוב, יהא החזק ביותר והטוב ביותר שאפשר להעלות על הדעת. זוהי משימה לאומית.